בית פתוח: סגנון חיים חדש.

וירל וונס - בעלת גלריה, אנטוורפן (בלגיה)

תוך כדי גלישה באינטרנט בשנת ‎2009‎, נתקלה וירל בנכס מוזנח בלב הרובע ההיסטורי של אנטוורפן. במקום שבו רוב האנשים היו נרתעים לנוכח שני המבנים הנטושים והשונים זה מזה מבחינה ארכיטקטונית, וירל ראתה פוטנציאל לסגנון חיים חדש. בעזרת בעלה, בוב כריסטיאנס, והאדריכל בארט לנס, היא החליטה לשלב את שני המבנים וליצור בית שישלב את חייה העסקיים והאישיים. כיום, המודרניזם מבוסס-הבטון של הגלריה והארכיטקטורה האירופאית-מסורתית של בית המגורים משתלבים בהרמוניה אסתטית, עם חוט מקשר בצורת רצפת בטון בדוגמת אדרת דג וחלונות שמשתרעים עד התקרה ופותחים את החללים זה אל מול זה.

לא מפתיע לגלות שווירל אדריכלית בהשכלתה. מי עוד היה מעלה על דעתו את הפרוזדור שטוף האור שמחבר בין הבטון הנוקשה של גלריית האמנות לבית המגורים שנבנה במקור במאה ה-19 ושימש בעבר כסטודיו לתפירה? לא רק הגבול בין שני המבנים מטושטש, השילוב ממשיך גם בחלל הגלריה עצמו. ביתה של וירל, שידועה בגישה החדשנית שלה לאמנות וביצירתיות הייחודית שלה, משדר תחושה של טרקלין מודרני - חלל שעסקים ופנאי מתנהלים בו סביב שולחן המטבח.

הוכשרת כאדריכלית בקאן. איך הגעת להיות בעלת גלריה באנטוורפן?
אדריכלות היא אחת מצורות האמנות החשובות ביותר, אבל עבורי, היצירתיות בה זרמה בקצב אטי מדי. אני אוהבת לעשות דברים מהר! בגלל זה עברתי לתחום של עיצוב גרפי ותקשורת, שם צריך להפגין יצירתיות במהירות הבזק. היינו צריכים לקחת את מה שנתון, ולתרגם אותו לרעיונות מופשטים. בשבילי, הרעיונות המופשטים היו יותר חשובים מכל פרסומת שיצרנו.

ניהלת חברה לעיצוב ותקשורת במשך 20 שנה. איך עברת מתחום הפרסום לאמנות?
אני מאוד קשובה לאינטואיציה שלי, ולכן כשהתבקשתי לארגן תערוכה, הרגשתי שמצאתי את ייעודי. הגעתי משום מקום, אבל התנהלתי מול דירקטורים של מוזיאוני אמנות ועיצוב. הם מעולם לא הציגו תערוכה יחד בעבר, וגם לא לאחר מכן. בתערוכה הצגנו יצירות של 40 אמנים ומעצבים משני המוזיאונים - שילוב נפלא של שני תחומים שונים!

שילוב הדיסציפלינות הזה הפך למעין סימן היכר שלך ושל הגלריה שלך. את חושבת שהתערוכה הזו הייתה סוג של זרז לשינוי שעשית בקריירה, לאוצרת אמנות?
באותו רגע חשבתי שאם אעשה שינוי בקריירה, זה יהיה רק כדי לעבוד בצורה עצמאית עם אנשים יצירתיים. כשאת עובדת בתחום התקשורת, את משתמשת ביצירתיות שלך כדי למכור את המוצרים של מי שמשלם לך. ככה התרבות שלנו בנויה. אחרי 20 שנה, רציתי לעשות משהו שלא תלוי באנשים אחרים. משהו שלא תלוי בלקוחות או בכסף.

והמשהו הזה היה גלריה?
מהרגע הראשון, לא רציתי ש'ואלרי טראן' תהיה רק גלרייה אמנות, משום שאני חושבת שיש מספיק גלריות טובות, ולא רציתי להיות סתם עוד גלריה ממוצעת. במקצוע שלי, עיצוב ואדריכלות מאוד חשובים, אבל גם אמנות מאוד חשובה. לכן החלטתי לפתוח גלריה שתתמקד ב'נושאים ואובייקטים'. עבורי, אובייקטים צריכים לספר סיפור, אחרת אין סיבה להציג אותם.

איך את מחליטה איזה עבודות ושל מי את מציגה בגלריה?
תמיד הלכתי לפי תחושות הבטן שלי. כל תערוכה חשובה בעייני בדיוק כמו התערוכה הבאה בתור. כשאני פותחת תערוכה חדשה, או מתחילה שיתוף פעולה חדש עם מעצב, אדריכל או אמן כלשהו, זה תמיד בגלל שזה מרגיש לי נכון.

אז תחושת בטן טובה עבורך היא סימן להצלחה?
הצלחה היא דבר מאוד יחסי. הצלחה היא התחושה שיש לך כשהתערוכה מסתיימת. יכול להיות מצב שלא מוכרים אף פריט, אבל מרגישים שזה שיתוף פעולה מוצלח בין אנשים, פגישה מוצלחת, תחושה מוצלחת, סיפור מוצלח. בגלל גילי, הסיבות שהביאו אותי לפתוח את הגלריה שונות מהסיבות שיהיו לאדם בן 30.

בהתחשב בצורת העבודה והמגורים שלך, היית אומרת שאת חיה חיים פומביים?
אני אדם שמאוד חרד לפרטיותו. אבל כשהגלריה פתוחה, אנשים יכולים להיכנס ולראות הכל! אז אולי זו הסיבה לכך שהחלטתי להתחיל דווקא כשמצאנו את המקום הזה, ולא לפני כן. חיפשתי את המקום המתאים.

למה בחרת דווקא באנטוורפן להקמת הגלריה, ולא בגאנט, שם פעלת לפני כן?
בעלי מאנטוורפן. ולמקרה שלא ידעת, אי אפשר להוציא גברים מאנטוורפן! לפעמים אני חושבת שהיה עדיף לפתוח את הגלריה בבריסל או בפריז, אבל שם יש בעיות אחרות. בפריז, העלויות מאוד גבוהות. בבריסל, אי אפשר לגור בחלל עסקי. אז אני חושבת שאנטוורפן הייתה החלטה פרגמטית שקיבלתי בגלל האהבה.

אהבה היא סיבה טובה להגיע לכל מקום! את יכולה לספר לנו מעט על ההיסטוריה של המבנים?
חלל הגלריה היה חדר תצוגה ענק של רהיטים, והחלל הזה כאן היה סדנה של נזירות. תפרו כאן חזיות. תארי לך, נזירות תופרות חזיות! זה היה חלל עבודה, אבל שיפצנו והפכנו אותו לבית. לעומתו, חלל הגלריה נבנה ב-‎1979‎, והוא דוגמה קלאסית למודרניזם מבטון.

שני החללים ממש מאוחדים עכשיו. אני מניחה שערכתם כמה שינויים דרסטיים לפני שעברתם.
עבדנו יחד עם חבר שלנו, האדריכל בארט לנס, במטרה לחבר בין שני המבנים בצורה קוהרנטית ומודרנית. מהרגע שראינו את החלל לראשונה, היה ברור לנו שאנחנו רוצים לחיות בבית שמאחור, ולמקם את הגלריה בחזית.

מה המקום החשוב ביותר בבית מבחינתך?
החלל הזה, המטבח. אני תמיד כאן. זה המשרד שלי, אנחנו אוכלים כאן, מבלים עם משפחה ועם חברים. זה החלל הכי חשוב בבית.

אז שולחן המטבח, על גלגוליו השונים, הוא לב הבית?
כן. אנחנו תמיד כאן, סביב השולחן. אוכל טוב מאוד חשוב. אני חושבת שאנשים שעובדים בתחום הקולינריה, לא גסטרונומיה עילית, אלא הכנה של אוכל בסביבות פרבריות, מאוד חשובים. מה שהם מכינים הוא לא סתם טרנד או מוצר חדש, אלא העתיד. לכן השולחן הוא אחד הרהיטים הכי חשובים בבית, הוא חלק מהעתיד.

במהלך הקריירה שלך עסקת בכמה תחומים יצירתיים שונים. את חושבת שהבעלות על הגלריה היא התחנה האחרונה בשבילך?
לפעמים נראה לי שאני צריכה לעשות משהו אחר. אבל כשמתחילים משהו שעובד, צריך להמשיך איתו. אולי יש ביטוי יותר מוצלח מזה בשפה אחרת! אי אפשר להגיד 'די', אחרת מפסיקים להתקדם. לפעמים זה יותר מדי - כשמצליחים, יש יותר עבודה. אבל העבודה הזו היא הסיבה שהתחלנו את הכל!